מונולוג בהמשכים מאת אלון מרגלית
פרק ראשון : 1973
לפתע בגיל שבע שנים גיליתי לתדהמתי שההרטבה במיטה אינה שלב טבעי בשנת הלילה. התברר לי שמדובר בהרגל ייחודי השמור רק לי ואילו חברי למזרון הג'ודו ממש לא מצייתים לחוק הטבע הקשה הזה. אותו חוק עתיק שמאלץ אותך לרוקן את השלפוחית בשנתך, בעודך מנהל מרדף אבוד אחר מכשפות באשמורת הלילה.
עצם הגילוי בא לי במקרה בשיעור הג'ודו השבועי שלי ברחוב קינג ג'ורג' . אבא חשב שזו הדרך המהירה והחינוכית להקנות לי מעט בטחון עצמי עצמאות ויכולת להתגונן בעיתות הצורך. בפועל היוו האימונים האלו בשבילי שעה וחצי של מכות והפלות אל המזרון דמעות חנוקות בגרון וריח בלתי נסבל. ריח של צמד כלבי גרייט דן בעלי מבט עגמומי. כנראה שנפילה אחת אל המזרון הייתה מזעזעת במיוחד שכן הדמעות פרצו להן מבעד לעיני וגדי המורה משך באפו הבשרני ונבח : "מר בכייני אתה מרטיב לי את המזרון" וכאילו לא הושפלתי מספיק הוסיף: "גם במיטה אתה מרטיב את המזרון "? לוחמי הג'ודו הקשוחים געו בצחוק ואני הבנתי בפעם הראשונה למה התכוון אבא כשאמר שלפעמים חוקי הבית שונים מחוקי הרחוב.
ואכן החיים שמעבר לשדרת העצים הנעימה והשקטה שליד הבית הצטיירו כמשחק הישרדות אכזרי ומתוחכם ולי לא הייתה כל כוונה להמשיך ולהשתתף במשחק לכשאגדל. לגבי השלוליות במיטה, זה באמת לא היה בשליטתי. מדובר היה בכוח עליון וודאי שהיה עליון שכן אף אחד במשפחה לא עשה עניין מהסדינים הרטובים ומהשעוונית הלבנה שנפרשה כל ערב כמו טקס יפני לשפיתת תה. בוקר בוקר הייתה אמא אוספת בשוויון נפש את צרור הסדינים והפיג'מות הרטובים שנחו ליד המיטה ובערב כבר הייתה הכביסה יבשה ומקופלת בארון. אמא גם הייתה זו שדאגה להרגיע אותי וציינה שזה קורה וזה נורמאלי ובסוף עובר. יום אחד כשהתעקשתי להמשיך ולחקור בעניין ,אזרה עוז וגילתה לי סוד עתיק . ההרטבה במיטה כך הסתבר לי היא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלנו לדורי דורות ("המשפחתית מצד אבא" הקפידה לציין). אבא שלי, הקיבוצניק החזק והבלתי מנוצח, אבא שצנח במעברי המתלה והיה שחקן כדורעף בהפועל משמר הנגב, אבא שלי הרטיב במיטה עד בכרותו והוא לא היה לבד. אחיו הגדול דוד עמי מהנדס מנועים מפורסם שהתמחה בהצלת מנועי דיזל של ספינות משא ענקיות, דוד עמי ששחה בתוך שמן רותח במי ים תיכון משאיר מאחוריו את אניית חיל הים "אילת" קרועת פלדה ובוערת, דוד עמי שלנו הרטיב כמעט עד גיל הגיוס. סבא שלי הרטיב את סדיניו בכפרו שבאוקרינה ואפילו סבא של אבא, יהודי שומר מצוות, עורך דין מרומם וסוחר מפולפל ,היה ישן במיטתו בקישנייב רדופת הרוחות, חולם על אדמות גוש עציון שיגאל, בעוד שלפוחיתו מתרוקנת לאיטה אל תוך סדיני הכותנה הצחורים. התגלית המשפחתית לא רק שניחמה אותי אלא אפילו מילאה את ליבי גאווה. ברור היה לי שזהו שלב אבולוציוני חשוב והכרחי בהתפתחותי מעוד ילד רגיל ורגיש, לאישיות חמה וכריזמטית, דמות מיתולוגית בסדר גודל של אבא סבא או דוד עמי.
אולי משום כך גדולה הייתה הפליאה ורב היה הרוגז כאשר במקביל לחשיפת סוד כוחה של המשפחה, תוך כדי התבגרותי בתלם המנהיגים, התחילו הורי להתעניין במציאת "פתרונות לבעיית ההרטבה". בתחילה ניסתה אמא להקנות לי הרגלי שינה חדשים. להפסיק לשתות כשעתיים לפני השינה וגם רגע לפני שאני נרדם לקום אל השירותים כדי לוודא שהשלפוחית ריקה ומיובשת.
אני הסתפקתי בלגימות גנובות מהברז תוך כדי צחצוח שינים וגם בפעמים הספורות בהן זיהיתי את עננת ההרדמות נחה עלי ,נאלצתי לוותר על הצעידה אל השירותים עקב נוכחותן של דמויות איומות מראה שלטשו בי מבט מחרכי הארון ומקפלי המגבות התלויות על הדלת. מעבר לכך ביני לבין עצמי היה לי ברור שמעבר לגינוני הגמילה המקובלים אני רשאי ואפילו זכאי להמשיך את מסלול ההתפתחות הנורמאלי של כל בן משפחה מוצלח, עטוף בשעווניות של גומי וסט כפול של סדינים .
כאשר חזר אבא משרות מילואים בן שלושה חודשים בקו בר- לב החל המאבק בייבוש הביצה לצבור תנופה. אבא ואמא עלו לשתות כוס תה אצל דר. לוין, פסיכולוג התנהגותי ודמות נערצת בחוגי האקדמיה. הוא, בהבזק של גאוניות מהול בפילנתרופיה הציע לשתף אותם, כלומר אותי בספק תרגיל ספק ניסוי של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. פתרון משמיים למי שאין בידם כדי לממן פסיכולוג פרטי וכנראה לא ממש סומכים על קופת חולים של ההסתדרות . אחר צהריים אחד הגענו לאוניברסיטה ושם מיד הפרידו בננו. הורי הסתגרו בחדרון קטן עם יפיפייה בלונדינית בעלת חיוך שובה לב ואילו אני ביליתי בחדר המשחקים בחברת שמואל, בחור כפוף ומזוקן רזה וקצר רואי שלזכותו יאמר שכמעט לא פצה פה במשך שעה וחצי והסתפק בהאזנה דרוכה להגיגי. סיפרתי לו על תפקידיי החשאיים בשכונה (ריגול, ומעקב אחרי הילדים הדתיים בקצה השדרה), על המכשפה שאורבת לי בחדר הזבל, על צייד החתולים, על עמדת הצלפים שלי המשקיפה לכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין היום) ועל צ'יטי צ'יטי בנגבנג מכונית הפלאים המעופפת שעותק מדויק שלה חונה אצלי מתחת לשיחי היסמין מאחורי הבית. שמואל שאל מספר שאלות הבהרה ורשם כמה פרטים בפנקס.
מאוד נהנתי מהפגישה עם שמואל וקיוויתי לראות אותו גם בשבוע הבא אלא שזה לא ממש הצליח לי. בפעם הבאה שהורי נסעו לפגוש את הנסיכה מהחוג לפסיכולוגיה הם לא לקחו אותי לשמואל ואני נשארתי אצל סבתא. וכשהגישה לי כוס תה עם כמה ביסקויטים זרקה אלי משפט סתום: "לפחות עכשיו ברור לכולם מי פה הלא נורמאלי…."
שמואל דרך אגב היה בין השאר חייל מילואים ביחידת מודיעין בסיני וחטף את הטיל הראשון שנחת על אום-חשיבה עם פרוץ המלחמה, מה שסתם את הגולל על פגישותינו בעתיד.
ובאמת מלחמת יום כיפור יכולה הייתה להיות תקופת הפוגה למלחמת יבוש הסדינים אבל לא. הפעם היה זה דוד עמי שנחלץ לעזרתנו ולאחר שיחת טלפון קצרה ונלהבת עם אבא הופיע בביתנו ובידו המצאה אלקטרונית לגמילה מהרטבה. הפטנט כבר הוכיח את עצמו ברחבי הארץ ואפילו אושר על ידי רופאי קופת חולים. זה היה מתקן מתוחכם שכלל שתי רשתות מתכת דקות אשר הונחו במיטה כאשר סדין חוצץ בניהן. הרשתות היו מחוברות למצבר בעל מתח חשמלי ("נמוך", הרגיע דוד עמי,"מתח נמוך") וכן לפעמון מתכת מסוג הפעמונים המצלצלים להפסקה בבית הספר. אולי קצת יותר קטן. כל המכלול המתוחכם הזה הונח במיטה שלי עטוף בסדין כדי שיהיה לי נוח. וכאן באה הגאוניות לשיאה:
אם וכאשר באשמורת הלילה התחילה השלפוחית להתרוקן אל הסדין, היו הנוזלים סוגרים את המעגל החשמלי ואז היה הפעמון מצלצל חדות ומעיר אותי מיד כדי שאגש לשירותים. כך הייתי אמור להקנות לעצמי הרגלי איפוק חדשים ואף זכיתי בכוכב זהב מודבק על טבלת מעקב חגיגית ,בכל פעם שצלחתי את ים סוף ביבשה.
מערכת ההתרעה האלקטרונית עבדה כמו שעון שוויצרי. כבר בטפטוף הראשון היה המעגל החשמלי נסגר והפעמון היה מצלצל בקול מחריש אוזניים. הצלצול היה מקפיא את דמי בעורקי מכווץ את כל השרירים בגופי כולל שרירי הלב אך בעיקר את השלפוחית הליברלית. למשמע הצלצול הייתי מזנק מהמיטה ומגשש באפילה אחרי המפסק, ליבי דוהר בטירוף ולחיי סמוקות מעצם ההכרה שלא רק הורי ואחיותיי חולקים איתי את רגעי ההרטבה הראשונים אלא כל השכונה כולה מרחוב צייטלין עד פינת דובנוב ורחוב מאנה המקביל. מערכת ההתרעה הייתה כה עדינה ורגישה עד שלעיתים הספיקה טיפה אחת, אגל זיעה טועה או אפילו לחות סדין שלא יבש, כדי להפעיל את האזעקה הכללית ולשגר אותי אל השרותים. כמובן שבמקרים בהם צלצלה מערכת הקריזה על לא עוול בכפי הייתי מזדקף במיטה בבעתה וצועק אל החשיכה בפטריוטיות : לא השתנתי! לא השתנתי! ומהבניין שממול חזר אלי קול צעקה נמוך ומאופק : "תשתיק כבר את הפעמון המזורגג ולך תעשה פיפי!"
אני לא יודע מה הוביל למה, צלצולי הפעמון או כוכבי הזהב על הטבלה ,מכל מקום כעבור כמה שבועות התחלתי להתעורר בבוקר – יבש! ללא החמימות הנעימה והמוכרת ולגופי אותה כותונת שאיתה נכנסתי למיטה. אלו היו גם השבועות האחרונים שקדמו ליום הכיפורים זה של הצום ושל המלחמה שקטעה באכזריות את התקדמותי ברזי המיטה היבשה.
עבור ילד בן 9 שבע מעקבים וקרבות רחוב, הייתה המלחמה הברקה תסריטאית ממדרגה ראשונה. האזעקות, דווחי הרדיו, סיסמאות הגיוס, פנסי המכוניות הצבועים בכחול ותאורת הרחוב המוכתמת בצבעי האפלה. כמי שעסק בריגול ומלחמות כבר מגיל 5 הייתה המלחמה שלב טבעי של אחדות הזמן והמקום. אותו מקום מדהים וחסר גבולות אי שם במעמקי ראשי. סוף סוף הצליחו בני משפחתי שכני והעולם כולו לחבור אלי ולמציאות אותה חייתי יום יום כבר שנים . אבא ארז תרמיל ואמא גיהצה מדים ירוקים. אחר כך היא בכתה וצעקה: "אני לא רוצה שתלך לי" ואבא צעק בחזרה: "מה את בוכה" "תפסיקי להיות היסטרית" ו "איפה הפיג'אן הקטן של הקפה" .
אחרי שאבא נסע עם חבר מהיחידה שלו כבר ירד הלילה יצאתי לשיטוטי ההאפלה, עוקב אחרי מכוניות מאטות וגברים במדים ממהרים לכוון הכיכר. בדרך חזרה הביתה התחילו הבעיות הבלתי צפויות. זאת הייתה המכשפה. אותה מפלצת זקנה ומסוכנת עד מוות שארבה לי בחלומותיי, הופיעה עכשיו למולי בקצה הרחוב תחת אורו הכחלחל של הפנס. התחלתי לרוץ בכל הכוח אבל היא התקדמה במהירות, רגליה כאילו מרפרפות על אריכי המדרכה. אני זוכר שהתחלתי ליבב, פנס הכיס הקטן שקיבלתי מסבא התעופף לו בחשכה ואני אפילו לא העזתי לעצור אלא רק כאשר נסגרה הדלת מאחורי ואמא הזמינה אותי בשקט להצטרף אל אחי ולשבת לאכול ארוחת ערב.
הנה כי כן הסתבר לי לחרדתי שאחדות הזמן והמקום פועלת כדרך דו סיטרית, דלת מסתובבת, כאוס אחד גדול. ובלילה השתנתי. השתנתי בגדול. ללא מסעות מנומנמים לשרותים, ללא צלצולי התרעה מחרישי אוזניים של הפעמון אשר נותק לרגל המצב. אמא חזרה לשגרת הכביסות והסדינים המתייבשים ברוח. חזרה במהירות ובנחת ואפילו דימיתי לראות שמץ שמחה בעיניה. היה עוד נסיון לתאם פגישה באוניברסיטה אך משהסתבר ששמואל נשאר אי שם בחולות אום חשיבה נסתם הגולל סופית על ניסיונות הגמילה שלי.
אבא חזר הביתה חודשיים מאוחר יותר. לילות אין ספור הייתי שומע אותו מהלך בבית, מבשל לעצמו קפה שחור בפינג'אן, מחטט באוזניו בעזרת צמר גפן וקיסם בנסיונות לסלק את גרגרי החול. לילה אחד בשעה שהתעוררתי מלחץ השלפוחית, גיששתי את דרכי אל השרותים. מחדר המקלחת בקע אור ושמעתי קולות מים זורמים. כשיצאתי מהשירותים הייתה המקלחת כבר ריקה ואני נכנסתי כדי לרחוץ את ידי. שם על מתלה מתכת ליד הכיור הייתה תלויה פיג'מה רטובה וסחוטה מדיפה ניחוח סבון לכביסה ידנית ,אותו סבון בו מנקה אמא את הפיג'מות הרטובות שלי. אלא שהפעם לא הייתה זו הפיג'מה שלי. הייתה זו פיג'מה גדולה, ענקית, פרושה על המיתקן ומטפטפת קלות אל האמבטיה.
מאז אותו יום המשכתי בשגרת פורקני ללא הפרעה, בקבלה מוחלטת וסבלנות אין קץ. בידיעה שהדרך פתוחה ורחבה לפני, להתפתחותו של נצר משפחה משובח, גבר משכמו ומעלה, כדוגמת אבא, סבא, סבא של אבא ודוד עמי (שהספיק מאז להצטרף לשב"כ והיה מרטיב את מחוזותינו רק בחגים, מועדים ולוויות.
