הליכת בוקר

אני יוצא להליכה. הליכת בוקר. נצטרפו התנאים והנסיבות ולוח הזמנים והכוחות ונימוקי השכנוע העצמי וקרן שמש אחת שהצליחה להגיע אלי מבעד לוילון ולעשות לי חשק…
בצעד חריג רגע של אובדנות מודעת אני משאיר את הטלפון על הבר במטבח. הפעם בלי הסחת דעת בלי בריחות להיסטוריה של נפוליון במצרים או הביולוגיה של האמונה.
בוא נראה איך תשרוד…
האוויר קריר. הגשם פסק לפנות בוקר. עדיין יש ארומה קלה של עץ אקליפטוס שרוף. בתנורים הגחלים בלחישות אחרונות. אני פוסע במורד הכביש ,חוצה דרך שבילים בין חצרות עצי אלון וקטלבים מהנהן לגבר מבוגר חמור סבר מוותיקי….מחייך אליו וסוחט הנהון הוגן…
גולש ב"שביל הגמדים" מטה אל העמק. כשעוברים עם ילדים בשביל בינות השיחים והעצים בסבך האפלולי נהוג להשקיט אותם כדי לא להפריע את מנוחת הגמדים.
משם לשער הברזל החשמלי דרך הפשפש שבצד ואני בחוץ…צועד בדרך כורכר כשלמולי גבוה ושקט הר עצמון, דיידבה כפי שקוראים לו המקומיים הבדואים וגם אנחנו שרוצים קצת להיות מקומיים בדואים לא פחות..
שורת עצי כליל בתפרחת ורודה (מתוקה אם תחפוץ לטעום) מטע זיתים צעיר , מחסום פרות מפסי מתכת על הקרקע ושביל סימון כחול שמזכיר לי את הפשוט והלא מובן מאליו: במקום אליו נוסעים שעות כדי לטייל בו בשבתות או בנופש, במקום אליו בורחים זוגות מאוהבים כדי להתייחד בטבע, הורים כדי להעניק אהבת מולדת לילדיהם, בפיסת גן עדן זו אני גר. סתם ככה גר. ומטייל בחצר האחורית שלי. "והוא עוד מקטר" יאמר לי עצמי לעצמי בכעס…
עכשיו השביל מתחיל לטפס מעט ותכף אפסע לתוך החורש התלול בשביל צר להולכי רגל בלבד…שמור ממדרס הטרקטורונים ורכבי השטח…שמור מרכבי המטיילים הרכובים…השביל מטפס מעלה לעבר הפסגה אבל עוד יש זמן…בנתיים אני מתחיל להרגיש את המחסור במידע שרגיל לזרום לאזניים וצופה בגל מחשבות מתרוצצות לאו דווקא אוהדות ונעימות שמתקרב ממעמקי ים התודעה אל חופי המחשבה והשכל…אני נושם עמוק ופונה בדחיפות אל הרקפות שלרגלי….שלום לכן אני קורא כמי שפוגש חבורת נערות מימי התיכון…והן (הרקפות) מצחקקות ומתלחשות…אני ממשיך לטפס ,חוצה עננת ניחוח משכר של שיחי רותם בפריחה צהובה בוהקת. טוב…קצת פסיכדלים תחליפי מציאות מהטבע… נראה שגל המחשבות שקע ונעלם ….הטיפוס מתחיל להשפיע על הנשימה . פעימות הלב מוגברות…אני בלי טלפון, מחשבה מהירה תופסת אותי…אני יכול לחטוף דם לב ואף אחד לא ידע….
אין להם הרבה אפשרויות איפה לחפש אותי…תוך כמה שעות ימצאו אותי…לפני הזאבים השועלים או החזירים…טוב אף אחד לא מתכוון לאכול אותך מסנן עצמי לעצמי בבוז…אני עוצר להסדיר את הנשימה. עדיין לא מביט אחורה…שומר את הקליימקס לסוף.
בקרוב אגיע אל הקיר. "הקיר" זה שאל מולו אתה מתכווץ חסר כוחות…בקילומטר ה31 במרתון? הקיר המנטלי העצום שמאחוריו ממתינה לך הגאולה במבט מצועף ובגלביה שקופה ורטובה …"זכית בי עשה בי כרצונך…"
בפועל הקיר אליו אני מגיע בטיפוס הוא סלע בגובה 2 מטר עם מדרגות נוחות לצידו והילדים בכלל עוברים דרכו בנקיק צר וקצר. שום אתגרים מיוחדים אבל מצטלם נהדר …ומרמז על הפסגה הקרובה….עוד כמה צעדים כמה נשימות כמה פעימות ואני למעלה….מתקרב בנשימות חטופות אל הסלע. הסלע הזה שממתין למעלה לכל המטפסים והמטפסות המתבודדים והמתבודדות המיואשים והמיואשות או מלאי החזון והתקווה. סלע אחד עגול ונמוך אליו באים אחרי שאשתך זרקה אותך מהבית, כשאתה יושב עם כמה חברים על פינג'אן קפה ומטכס עצה. כשאתה בורח חסר תקווה, כשאתה מטפס מלא השראה וחזון,
הסלע העגול הזה יושב שם ומחכה לך. מזמין אותך להבעיר גזיה בגומחה קטנה שהכין עבורך מראש. לפחות אתה בטוח שהיקום שלח אליך את הסלע והגומחה הזאת לנוחיותך…
(והרי אם ישאלו את הסלע ביום מן הימים : תגיד איך? מה אתה אומר על אלון , על אנשי הכפר וההר על המדינה על האנושות בכלל? הסלע ימשוך בכתפיו העגולות ויאמר: "אני חי כאן כבר 50 מליון שנה …אנושות? לא זוכר שנתקלתי…כנראה בדיוק מצמצתי…")
זהו. הגעת אליו. אל הסלע. עכשיו תסתובב ותתישב….נו מה אתה אומר? למטה מתחתי כל היופי הירוק העמוק האין סופי הצלול שהוא כנראה האמת האחת האוביקטיבית או לפחות האמת האחת ששווה לבחור בה.
שב בשקט, הבט מלמעלה על חייך ….לימינך במזרח צוק ארבל והכינרת…משוחים בוורוד אפרסק של בוקר…משמאלך במערב עכו נמל חיפה …אוניות צעצוע קטנות… עטופות אובך קל…
לא אל תחכה לתובנות או הארה…היינו שם חיכינו עד בוש…עזוב….לא תרד מההר אדם אחר טוב יותר…למטה מחכים לך הגלים השדים המכרסמים…רק תבחר שוב להאמין ליופי שרואות עיניך….להצהיר "אמת ראיתי"….וזהו…אל תנדור ,אל תכריז אל תבכה ואל תצחק…סתם תגיד תודה, זה יספיק… ובחזרה אל תגלוש במורד הסלעי הרטוב…תלך בבקשה מסביב בדרך הכורכר המתונה.. שלא תחליק ותשבור את הראש ותמות… ואיזה זאב גרגרן יאכל אותך…